״מפת ההרס הקולוניאלי״ מציגה את כל הישובים שנהרסו בארץ מאז תחילת ההגירה הציונית, ברבע האחרון של המאה ה-19, עד ימינו ולתוך העתיד. המפה מציגה רק ישובים שלמים שנהרסו (או שעומדים להיהרס), ולא את כל ההרס שהתרחש בהקשר של האלימות הקולוניאלית בארץ. אלפי בתים שנהרסו בישובים שממשיכים להתקיים לא מופיעים במפה.

 

במפה מוצגים ישובים פלסטיניים, סוריים ויהודיים שנהרסו. רוב הישובים - פלסטיניים כמו גם סוריים - נהרסו בפעילות אלימה של ישראל, אבל מוצגים כאן גם ישובים יהודיים שנהרסו לפני קום המדינה ובמהלך מלחמת 1948, בהתקפות של צבאות מדינות ערב. המפה מעלימה את ההבדל בין ישוב יהודי הרוס שהוקם ע״י מתנחלים ציונים לבין ישוב פלסטיני או סורי שנכבש ונהרס ע״י כוח כובש. אין בכוונתנו להשטיח את ההבדלים בין כובש לנכבש אלא להראות שגם מתנחלים בקולוניאליזם התיישבותי משלמים מחיר כבד על הכיבוש שהם שותפים לו. לשם השוואה בעניין זה ידוע המחיר האישי הכבד ששילמו המתנחלים הצרפתים באלג׳יריה.

 

במפה זו, שברובה היא תרגום לעברית של המפה Colonialism in Destru(A)ction, יש שני חידושים חשובים. ראשית, היא מציגה לראשונה גם 40 ישובים יהודיים שישראל הרסה. כפי שתראו להלן הם מחולקים לשתי תת-קטגוריות: 28 ישובים ליהודים שישראל בנתה והרסה לשיפור השליטה בפלסטינים ו-12 ישובים של מזרחים שהממסד הציוני וישראל הרסו מאז תחילת הציונות ועד ימינו. שנית, המפה מציגה את 207 הישובים הפלסטינייים שישראל הרסה בנכבה לפני 15.5.21948. הרס שליש מהישובים הפלסטיניים, עוד לפני הכרזת המדינה ותום המנדט הבריטי, ממחיש שהנכבה לא היתה חלק מהמלחמה בין ישראל לצבאות ערב שפרצה רק אחרי הכרזת המדינה היהודית. 

 

כל הישובים הקיימים בארץ מוצגים בצבע אפור ומהווים רקע למפה. על גביה, בצבעים השונים, מוצגים 801 ישובים פלסטיניים, רובם נהרסו וחלקם בשלבי הרס שונים, 194 ישובים סוריים, 84 ישובים יהודיים.

 

הישובים ההרוסים מסומנים בארבעה צבעים שונים. הכחול, האדום והירוק מסמנים ישובים משלוש תקופות הרס: לפני 1948, ההרס ב-1948, ההרס מאז 1967 עד ימינו שממשיך גם לתוך העתיד. זה ממחיש את רציפות ההרס משחר ימי הציונות, העתיד להימשך אם לא יהיה כוח שיעמוד בפניו. הישובים המסומנים בכתום הם הישובים היהודיים שהממסד הציוני וישראל הרסו החל מ-1913 עד עצם ימינו.

 

המפה מעוצבת ומתוכננת לפורמט מודפס על גיליון בגודל 100 על 70 ס״מ. היא מוצגת באתר של דה-קולונייזר לצורך קריאה והזמנה למי שרוצה לרכשה. בצידה האחורי מופיעים בטבלאות כל שמות הישובים ההרוסים ומיקומיהם במפה, ע״פ הקטגוריות השונות שלהן.

​

​

​

ההרס לפני 1948

 

הישובים בצבע הכחול נהרסו לפני הקמת ישראל. 57 ישובים פלסטיניים (ראו מפה נפרדת שלהם כאן) נהרסו במהלך הקולוניזציה של הארץ בפרקטיקה שלא היתה קיימת לפני כן. הציונים רכשו חלקת אדמה ודרשו לקבל אותה ריקה. יחד עם השלטון העות׳מאני והמנדטורי ובעלי הקרקע, שלא היו פלסטינים, גירשו את האריסים. לעיתים הללו קיבלו פיצוי, אף אם לא תמיד הולם, ולעיתים הופעלה כלפיהם אלימות. ההרס הראשון של ישוב פלסטיני התרחש ב-1878. מְלַבֵּס, נהרס עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897. 

 

גם ישובים יהודיים נהרסו לפני 1948, 18 במספר (ראו מפה נפרדת שלהם כאן). ההתנגדות הפלסטינית לקולוניזציה הציונית הביאה לגלי אלימות ב-1920, 1929, 1936 שהביאו להרס הישובים הללו. מעט מהם (ברמלה ובלוד למשל) הוקמו טרם הציונות אבל רובם חלק ממפעל ההתנחלות הציוני. כמה מהישובים הפלסטיניים התקיימו מאות שנים לפני שנעקרו בעוד הישובים היהודיים התקיימו שנים ספורות בלבד. חשוב לציין שזו היתה התקופה היחידה שאלימות של פלסטינים, שמקורה התנגדות לציונות, הביאה להרס ישובים יהודיים שלמים.

 

הקטגוריה הבאה היא אחד הדברים המייחדים את המפה: הרס התקווה. מדובר בעשרות יוזמות הדדיות מקומיות של ישובים שכנים יהודיים ופלסטיניים להתנגד לאלימות מצד ההנהגות הלאומיות ב-1947-1948. במפה מופיעים חיצים שחורים המחברים 48 זוגות ישובים כאלו. מדובר על הסכמות ברמות שונות למנוע אלימות ו/או להודיע על כניסת כוחות מזוינים שעלולים לתקוף את הישוב השכן. בכל המקרים הללו, ככל שמצאנו, ההסכמות קרסו בגלל שההנהגה הציונית התעלמה מהם. זהו ייצוג ראשון במפה מודפסת הממחיש את ממצאי מחקרה החלוצי של ד״ר אריאלה אזולאי. היא יצרה סרט תיעודי על אותן הסכמות. הרעיון המרתק של אזולאי הוא שבזמן ההסכמות הללו היה פוטנציאל להיסטוריה חלופית בעוד שכל הניתוחים ההיסטוריים שאנחנו עושים כיום הם בראיה שבדיעבד. הרעיון של היסטוריה פוטנציאלית מזכיר לנו שתמיד קיימות אלטרנטיבות שונות ולא כיוון תכליתי אחד וברור כפי שההנהגות הפוליטיות מלמדות אותנו לרוב - שוב, בדיעבד.

​

​

ההרס ב-1948

 

באדום מוצגים הישובים שנהרסו בשנת 1948 שבה התרחש שיא ההרס. חשוב לציין שישראל המשיכה להרוס ישובים פלסטיניים בנכבה למעשה עד 1952, אבל נהוג לכלול את כל התקופה הזו ב-1948. לפיכך נכון לקבוע ש-1948 היא שנת האפס של היווצרות שני עמים בארץ: העם הפלסטיני המובס, המנושל והפליט והעם היהודי-ישראלי שהיה לאדון הארץ ומאז אזרחיו מתחזקים ומרחיבים את המפעל.

 

ישראל הרסה 615 ישובים פלסטיניים (ראו מפה נפרדת שלהם כאן) בנכבה כדי להקים את המדינה היהודית. במפה הם מסומנים בשלוש תת קטגוריות שונות לפי מספר תושבים: עד 100 (כאן), 100-3000 (כאן), מעל 3000 (כאן). חלקם, כמו יאפא וחיפא, לא נהרסו פיזית כליל אבל בהחלט תרבותית וחברתית. הם נהרסו לא במהלך מלחמה אלא כתוצאה של מבצעים צבאיים מאורגנים נגד אוכלוסיה מקומית אזרחית בלתי חמושה. הפלסטינים כמעט לא נלחמו. המלחמה שהיתה ב-1948 התרחשה בעיקרה בין צבאות ערב לבין כוחות הציוניים השונים. לפלסטינים היו מעט מיליציות חמושות (כגון בהנהגתם של חוסייני וסלמה) ולמרות שגרמו אבידות בנפש הן לא הצליחו לכבוש ולו ישוב יהודי אחד.

 

במפה נפרדת, דיגיטלית בלבד בשלב זה, מוצגים הישובים שנהרסו ב-1948 יחד עם גבולות תכנית החלוקה (ראו כאן). ממנה אנחנו למדים ש-220 מהישובים שישראל הרסה בנכבה היו בשטח המדינה הערבית המתוכננת. הרס למעלה משליש הישובים הפלסטיניים מעבר לגבולות החלוקה מציב סימן שאלה משמעותי על הנרטיב הישראלי לפיו ישראל קיבלה את תכנית החלוקה. 20 מאותם 220 נהרסו בטרם הסתיים המנדט הבריטי. הכי חשובה בהם היא העיר יאפא (יפו) שיועדה להיות אי ערבי בתוך המדינה היהודית.

​

במלחמה הזו נהרסו 26 ישובים יהודיים (ראו כאן), כולם כאמור ע״י צבאות ערביים, לא פלסטיניים. חלקם הוקמו מחדש זמן קצר אחרי שנכבשו ונהרסו. היישובים הללו נהרסו רק אחרי התערבות צבאות ערב במלחמה ולכן רק אחרי הכרזת המדינה, לעומת יישובים פלסטיניים רבים שישראל הרסה עוד לפני ה-15.5.1948 כאמור לעיל. 9 מהיישובים היהודיים שנהרסו היו אמורים להיות בשטח המדינה היהודית האמורה לקום ע״פ תכנית החלוקה ו-15 היו אמורים להיות בשטח המדינה הערבית. ראו פירוט בטבלה הבאה:

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

הלגיון הירדני כרת ברית סודית עם הסוכנות היהודית על חלוקת הארץ כך שהשליטה על הגדה המערבית תישאר בידי ירדן. אבי שליים כותב על פגישה סודית בלונדון ב-7.2.1948. בין ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, לתאופיק אבו אלהודא, ראש ממשלת ירדן, שבה הבריטי נותן ללגיון הירדני אור ירוק לתקוף בפלסטין מיד אחרי עזיבת הבריטים, אבל מתרה בירדני לו לחצות את קוו גבול החלוקה לתוך שטח המדינה היהודית המתוכננת. בווין הזהיר את הירדנים שאם יחרגו לשטח המדינה היהודית תקצץ בריטניה את תמיכתה בלגיון הירדני. נראה שזו הסיבה לכך שגם אם הלגיון הירדני תקף מערבית לגדה המערבית, הישובים המערביים ביותר שכבש היו גזר וכפר אוריה, שהיו עדיין בתוך השטח המיועד למדינה הערבית.

 

דוד טל גורס שהצבא המצרי עצר משיקוליו האסטרטגיים את התקדמותו מדרום, על גבול המדינה היהודית, ופעולתו הביאה להרס ארבעה ישובים יהודיים, כולם בשטח המיועד למדינה הערבית. הצבא הסורי לעומתו פעל נגד ישובים בתחומי המדינה היהודית והביא להרס שישה ישובים במסגרת התכנית הצבאית הערבית ״לניתוק החולה והכינרת מתחומי המדינה היהודית״.

​

ב״מפת ההרס הקולוניאלי״ מופיע כאמור גם סימון לכל ישוב פלסטיני שנהרס ותושביו גורשו בנכבה ולפני 15.5.1948, סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. 207 ישובים פלסטיניים מסומנים באמצעות נקודה שחורה במרכז העיגול האדום המסמן אותם (כאן תוכלו למצוא את הרשימה המלאה שלהם). כשליש מהישובים הפלסטיניים שישראל הרסה בנכבה נעקרו אם כן עוד לפני המלחמה שנפתחה מיד אחרי קום המדינה. ביניהם ערים פלסטיניות גדולות ומהחשובות ביותר כיאפא (יפו), חיפא, אל קודס (ירושלים), טבריה ועיירות כמו אל-בסה, סמח ועוד. כאמור לעיל, 20 ישובים פלסטיניים, שהיו מיועדים להיות בשטח המדינה הערבית, נהרסו עוד לפני הכרזת המדינה. ההרס בידי ישראל של ישובים פלסטיניים, עוד לפני תום המנדט הבריטי ושאמורים היו להיות בשטח המדינה הערבית מגדיל את סימן השאלה על הכנות של ישראל בקבלה את תכנית החלוקה של האו״ם. בעניין זה יש להוסיף שהישוב היהודי הקים ב-1948 עשרות ישובים חדשים מעבר לגבולות החלוקה. בן גוריון אמר בפברואר 1948, כלומר עוד לפני תום המנדט, כי יש להקים ישובים יהודיים בפרוזדור ירושלים, אזור שהיה מיועד למדינה הערבית. מספירת הישובים הפלסטיניים שישראל הרסה בנכבה כולה, בשטח שהיה מיועד למדינה הערבית בתכנית החלוקה נמצאו 220, למעלה משליש מכל הישובים ההרוסים בנכבה.

​

הרס מאז 1967 עד ימינו והלאה

 

בשנים 1948 - 1967 לא היה הרס של ישובים שלמים. שמות הישובים ההרוסים מ-1967 ומקומותיהם מסומנים בירוק. 195 ישובים סוריים (ראו מפה נפרדת שלהם כאן) נהרסו בגולן לאחר כיבושו: כ-130,000 איש גורשו מבתיהם. המיפוי של הישובים ההרוסים בגולן חשוב במיוחד כי כיבוש הגולן נהיה מושכח יותר ויותר בציבור הישראלי, בדומה למה שהיתה הנכבה עד לפני עשור.

 

ישראל הרסה 11 ישובים פלסטיניים (קראו כאן הסבר מפורט וראו מפה כאן) מאז המלחמה ב-1967. הידועים ביותר נהרסו במלחמה עצמה, הלא הם שלושת ישובי לטרון: עמואס, יאלו ובית נובא. אבל מאז ישראל הרסה לחלוטין עוד מספר ישובים, בנוסף לאלפי בתים שהרסה בישובים קיימים.

 

בשנים האחרונות ישראל ממשיכה להרוס באינטנסיביות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. ההרס הזה מלווה, ולעיתים מתחיל, בהתנכלויות אלימות של מתנחלים שלא מאפשרים לפלסטינים חיים סבירים. על פי מחקר של ״בצלם״, מופיעים במפה 70 ישובים פלסטיניים (קראו כאן הסבר מפורט וראו מפה כאן) שנמצאים תחת סכנת הריסה מוחלטת. אלה עתידים להיות ההמשך ה״טבעי״ של מפעל ההרס הישראלי. הישובים הללו סובלים שנים מהרס בתים מסיבי והסיכוי שלהם לשרוד מינימלי. ללא התערבות בינלאומית משמעותית נראה שבעתיד, כשנעדכן את המפה הם יעברו לקטגוריה של ישובים הרוסים מאז 1967.

 

החלטנו להוסיף גם את הישובים הבלתי מוכרים ע״י ישראל: 64 כפרים פלסטינים-בדואים (ראו אותם כאן) בנגב ובצפון הארץ. הם אינם הרוסים אבל חלקם בסכנת הריסה מוחלטת בצל תכנית פראוור. העובדה שישראל ממשיכה לסרב להכיר בהם מותירה אותם ללא חיבור לתשתיות חיוניות (מים, חשמל ועוד) כך שהם חיים בסוג של הרס מתמשך.

 

עם הדפסת המהדורה הראשונה של המפה, באוקטובר 2016, הישוב אל-עראקיב נהרס כבר למעלה ממאה ועשרים פעמים. הוא מסומן במפה כישוב הרוס ב-1948, כמו גם ככפר בלתי מוכר וכישוב בסכנת הריסה בעתיד. בכך הוא מפליא לגלם את מפעל ההרס הישראלי המתמשך. אולי ההתעקשות של תושביו להיצמד לביתם היא קרן התקווה הקטנה שעדיין מנצנצת מבעד להריסות.

​

ישובים יהודיים שישראל הרסה 

​

במפה זו מוצגים לראשונה ישובים יהודיים שישראל הרסה כחלק מהמפעל וההיגיון הקולוניאלי. 40 ישובים יהודיים שמחולקים לשתי תת קטגוריות: 12 ישובים של מזרחים שהממסד הציוני (בטרם מדינה) וישראל הרסו; 28 ישובים שישראל בנתה והרסה לשיפור השליטה בפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. המושג ״הרס״ מכוון לכך שבכל הישובים הללו היתה ובחלקם עדיין קיימת התנגדות לעקירה ולהחרבת הקהילה. ישובים שנהרסו בהסכמת תושביהם לא נכללו במפה זו.

​

הרס ישובי המזרחים נעשה תוך הפעלת אלימות, לעתים פיזית ולעתים ביורוקרטית-משפטית. בכולם היו גם ביטויי גזענות גלויה יותר או פחות. בתקופת הישוב האליטה היתה אשכנזית במובהק והיא התייחסה בהתנשאות אל היהודים המזרחים. התימנים היהודים, למשל, ״הובאו״ ארצה כדי להחליף את הפלסטינים בעבודות הזולות. בראשית תקופת המדינה שלטוןן מפא״י המשיך באותו היחס ויצר ריבוד אתנוקרטי שמבחין לא רק בין יהודים לערבים מוסלמים ונוצרים, אלא גם בין אשכנזים למזרחים מבחינת נגישות למוקדי כוח, תעסוקה, חיים בפריפריה מול מרכז ועוד (ראו מאמר שהתפרסם על כך ב״שיחה מקומית״ וכאן באנגלית, כאן בצרפתית, כאן בספרדית).

 

זהו ניסיון ראשוני לקבץ את 12 הישובים של המזרחים שנהרסו, שניים מהם בטרם מדינה. מדובר בתימני כנרת ובמושבת התימנים בבן שמן, שניהם הוקמו בעקבות ״עליית יבנאלי״ בשנות העשרה של המאה ה-20. מאז 1948 הרסה המדינה את מעברת כפר סבא, שכונות ימין משה וממילא בירושלים, ומנשיה בתל אביב (שכונה יפואית במקור). כמו כן מוצגים במפה ישובים שמצויים בתהליך הרס, שכרוך במאבק, כבר עשרות שנים. מדובר בסומייל, כפר שלם, גבעת עמל ושכונת הארגזים בת״א ועמק התימנים בעין כרם. שישה מ-12 הישובים הללו היו עד 1948 ישובים פלסטיניים ואחרי הקמת המדינה התיישבו בהם יהודים באישור הרשויות. ראו כאן פרטים נוספים על כל אחד מהישובים.

 

ישראל בנתה והרסה 28 ישובים ליהודים, בגדה המערבית וברצועת עזה, לשיפור השליטה בפלסטינים. רובם ישובים שנהרסו במסגרת ״ההתנתקות״ ב-2005 ושלושה מאחזים שנהרסו מאוחר יותר. לעומת הרס הישובים הישראליים בסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, הרס הישובים ברצועת עזה נראה לשלטון כמחיר שכדאי לשלם כדי להמשיך את השליטה על רצועת עזה מבחוץ וכדי לקבל יתר לגיטימציה להמשיך את מפעל ההתיישבות בגדה המערבית. פינוי הישובים הללו, שחלקם התקיימו עשרות שנים ובתמיכה מלאה של המדינה והצבא, מלמד שבמצב קולוניאלי גם המתיישבים מועדים להפקרה. הם נהנו מהמצב הקולוניאלי ואף היו חוד החנית שלו, אבל ברגע שהשלטון החליט שהם הפכו לנטל על המפעל כולו, הם סולקו וישוביהם נהרסו. עבורם מדובר בטראומה והיא זכתה לייצוג נרחב בציבוריות הישראלית. אולם מכיוון שהם חלק מהחברה היהודית ההגמונית, השלטון עושה מאמץ להקל על חוויית העקירה ומציע פתרונות שונים. דבר זה לא נעשה כמובן כאשר פלסטינים נעקרים מבקעת הירדן למשל, וגם המזרחים שהתיישבו בבתי הפלסטינים אחרי 1948 הוגדרו כ״פולשים״ ולא הוצע להם סיוע הוגן בעקבות פינויים. היוזמה בחודשים האחרונים להקים מחדש את הישובים שפונו בצפון הגדה המערבית אינה נשמעת מופרכת ובהחלט יתכן שבתנאים מסוימים הדבר יקרה. זה יוכיח שהמתיישבים הללו הם כלי בידי המשטר הקולוניאלי המשתמש בהם לצרכיו המשתנים.

​

​

​

איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין,

דה-קולונייזר, תל אביב

דצמבר 2017.

​

​

​

​

תודות למי שתמכו במהלך העבודה הארוכה: 

לידידינו עלי אבו ריא שיצר עשרות טיוטות עד לתוצאה הסופית של המפה;

למעצבים הגראפיים שהתנדבו לעזור: מאי עומר, מיה אובר, אמיר הלל, יפעת זבירין ופלורנט פרבז;

ליובל דרייר שילה מ״בצלם״ שסייע במחקר;

לאיל ויצמן שתרם מפה שסייעה בדרך;

לאריאלה אזולאי ששמחה לחלוק עימנו את ממצאיה כדי שנציג אותם במפה;

לעדי אופיר על הרעיונות המועילים;

לאנדי יחזקאל על המידע ו״אתר הנכבה״;

לסלמן פחראלדין ונזיה בריק מאל-מרסד (המרכז הערבי לזכויות אדם ברמת הגולן) על המידע על הישובים הסוריים;

לתאיס קירוז קרבאליו שאספה חומרים למפה;

תודות לתורמינו הנדיבים שהאמינו בחשיבות המפה: CCFD- Terre Solidaire, Man Lyon

לאדלין רוזנשטיין, לילה די גריגוריו ואיבון הרדר מתיאטרון לה בלזמין ולמריוס קולבנסטווט וויבקה הארפר מפסטיבל מוטפורסטילינגר על שהזמינו אותנו להציג גרסאות מוקדמות של המפה;

להלל כהן ולדן גולן על הידע שתרמו; ולשותפינו היקרים נטשה רולנד וגלעד הלפרן.

 

​

מקורות:

​

​

Abu Sitta, Salman (2007), The Return Journey: A Guide to the Depopulated and Present Palestinian Towns and Villages and Holy Sites.

Avi Shlaim, “The Debate about 1948”

דוד טל, ?מי בלם את המצרים ב-1948

 https://www.haaretz.co.il/.premium-1.2784193 הארץ, אהוד עין גיל, אילו היבטים של תוכנית החלוקה עדיין קיימים, 25.11.2015.

Azoulay, Ariella (2012), Civil Alliance.

יהושע בן אריה (1980), ירושלים במאה ה-19

Khalidi, Walid (dir. 2006) All that remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948.

יגאל קיפניס (2009), ההר שהיה כמפלצת. 

אריה ל.(1980), ההתיישבות היהודית וטענת הנישול.

Merza, Eléonore (2012) Ni Juifs ni Arabes en Israël : dialectiques d’identification et négociations identitaires d’une minorité dans un espace en guerre, online PhD: https://tel.archives-ouvertes.fr/tel-00769910/ 

Morris, Benny (1989), The Birth of the Palestinian Refugees Problem

​

​

:אתרי אינטרנט

​

www.palestineremembered.com

www.nakba-online.tripod.com

www.plands.org

www.btselem.org

www.living-archive.org

www.golan-marsad.org

​

​

ארכיונים:

​

ארכיון ההגנה

המרכז למיפוי ישראל

מפות מנדטוריות וישראליות

​

​